Born To Die

המון זמן שלא כתבתי כאן, כתבתי לעצמי בטלפון במחברות, לא כאן.

עוברת תקופה ארוכה כזו שאני לא ממש יודעת לנשום בה. 

אני משתגעת קצת, עובדת בעבודה קצת טובענית של משמרות, לא כל כך בריא אבל חוסכת כדי לעשות טיול וכל מיני דברים כאלה. 

הרבה זמן היה בי תסכול שאני קצת תקועה מאחור בין בני גילי, גם כי לא היה לי רישיון וגם כי הרגשתי שאני ממש ממש לא מוצאת את עצמי והם כבר יודעים מה הם רוצים לעשות ולאין הם טסים, ומה התוכניות שלהם.. 

אז בשעה טובה עברתי טסט לפני שלושה שבועות, שזה משהו שמאוד משמח אותי, כי באמת הייתה לי הרגשה שזה לא יקרה, שזה יתעכב ויתעכב ושאני לא אצליח, וזה מוביל אותי שוב לחוסר האמונה שלי בעצמי וכל הבעיות שאני מרגישה שיש לי. 

אני מתמודדת עם מצב מוזר שמצד אחד הכל כל כך שחור ומגעיל, כלום לא קורה גם בגלל שאני עצלנית וגם בגלל שהחיים כרגע בניוטרל קצת.. 

לא מרגישה שאני יכולה לפרוח ולהתקדם.. כאילו לא מצליחה להשיג את המטרות שלי, ויותר מזה לא מצליחה לחשוב עליהן בכלל בגדר משהו שיקרה.

וכל האפס אנד דאונס האלו משגעים אותי, והקרוהן והכל מרגיש כמו איזה גוש שאי אפשר להיפטר ממנו.

כשנכנס הצום בכיתי, ולקראת סוף הצום גם בכיתי וכתבתי אמת...

לא צמתי כי מבחינה בריאותית זה לא כל כך חכם לי.

הכל מבולגן לי.